אהבת אחים - החוזק של המשפחה

אלי גרמה לכל אחד שהיה בסביבתה להיות הגרסה הטובה יותר של עצמו, וכך גם אחיה, אליאור, הושפע ממנה.

אחד ההישגים הגדולים ביותר שלנו כמשפחה היה הקשר המיוחד והעמוק שאלי יצרה עם אחיה הגדול.

כולנו עברנו תהליך מהרגע שבו קיבלנו את האבחון שלה והשלמנו עם העובדה שאלי אינה מדברת, שיש לה קשיים, ושאנחנו צריכים להיות שם בשבילה – לשמור עליה, לעזור לה, להתמודד יחד איתה עם האתגרים שניצבו בדרכנו, ובעיקר ליצור רגעים של אושר ושמחה ולחגוג יחד את הניצחונות הקטנים והגדולים שלנו כמשפחה.

לאורך כל השנים דיברנו עם אליאור בצורה פתוחה וכנה על כל האתגרים. הסברנו לו את כל ההיבטים של האוטיזם של אלי, אבל לא פחות חשוב – תמיד דיברנו על ההצלחות שלה ושלנו בתוך התהליך הזה.

הסברנו לו שאנחנו לא רצים ספרינט – אנחנו רצים מרתון. המטרה היא להצליח ביחד, ליהנות ביחד, ולהישאר משפחה חזקה ומאוחדת לצד כל האתגרים שבדרך.

אלי אהבה שכולנו יחד. היא הייתה עוברת בין החדרים, לוקחת אותנו ביד ואוספת את כולנו סביבה. גם כשהיינו מתארגנים לצאת מהבית, היא הייתה רצה מחדר לחדר, מביאה לכל אחד בגדים ונעליים כדי שיתלבש. אף אחד לא נשאר מאחור. כולנו יוצאים ביחד, נוסעים ביחד ומבלים ביחד.

לאט־לאט ה"דרישה" שלה להיות ביחד הפכה לחוק בלתי כתוב. גם בפיזור למסגרות וגם באיסוף – שניהם תמיד היו יחד.

תמיד דיברנו עם אלי כאילו היא מבינה הכול. אליאור היה שואל אותה איך היה בבית הספר, איך עבר עליה היום. היינו מספרים לה על התוכניות שלנו, משתפים אותה בכל משחק, פעילות או חוויה. והיא הבינה אותנו. לפעמים היא הייתה מחייכת, או נותנת חצי חיוך קטן, וזה היה ממלא אותנו באושר.

עם השנים למדנו להבין אותה באופן מלא – מה היא רוצה, מה מתאים לה, מה קשה לה ומה עושה לה טוב. גילינו שתקשורת לא חייבת להיות מילולית. לפעמים צריך פשוט להיות קשובים, רגישים ונוכחים. הלב יודע להבין דברים שמילים לא תמיד מצליחות לומר.

מאחר שאליאור לקח חלק משמעותי בטיפול באלי, היא הסתכלה עליו בהערצה. לפעמים הייתה ניגשת אליו ונותנת לו חיבוק מכל הלב, או מלטפת אותו ללא כל סיבה נראית לעין. אותם רגעים קטנים היו ממיסים אותנו לימים שלמים. זו הייתה האהבה שלה אליו, פשוטה, טהורה ואמיתית.

אליאור התרגל לכך שמשחקים לפי הכללים של אלי והולכים למקומות שאלי אוהבת. הוא למד להתגמש, להכיל ולמצוא בכל פעם מחדש את ההנאה שב"ביחד" שלנו ושלם כאחים.

מאחר שאליאור הוא ילד חכם ורגיש, שקיבל את אחותו בדיוק כפי שהיא, הוא היה משתף את חבריו בצרכים המיוחדים שלה. כל מי שהיה מגיע אלינו הביתה היה מקבל אותה כחלק בלתי נפרד מהחבורה – משחק איתה, צוחק איתה ומתייחס אליה כאחת מהילדים.

גם בבית הספר הוא היה מספר שאחותו היא ילדה עם צרכים מיוחדים, ומסביר לחברים, למורים ולצוות כמה חשוב לקבל את השונה והאחר. הוא תמיד היה אומר שאלי היא ילדה שמחה, מצחיקה ומגניבה, שפשוט יש לה דרך משלה לשחק ולתקשר.

ואז, יום לפני יום ההולדת של אליאור, אלי נהרגה בטרגדיה נוראית.

ביום המקרה הוא אפילו סיפר לעובדת הסוציאלית שהוא כועס על עצמו שלא שמר עליה טוב יותר. כמובן שהסברנו לו שוב ושוב שהוא לא אשם בשום צורה. האחריות הזו מעולם לא הייתה שלו.

לאלי היה תמיד תמנון סגול קטן שהיא החזיקה ביד. היום התמנון הזה נמצא בחדר של אליאור, מול המיטה שלו.

הוא תמיד יישאר האח הגדול של אחותו המהממת.

אלי עשתה אותו בוגר יותר, אחראי יותר, אכפתי יותר, סבלני יותר וסובלני יותר לסביבתו. היא הפכה אותו לאח טוב יותר, לבן טוב יותר, לחבר טוב יותר ובעיקר – לאדם טוב יותר.

הטוב שהיא טיפחה בו מאיר היום את כל מי שסביבו, וילווה אותו כל חייו.

תודה לך, מלאכית שלי.

ההשפעה שלך, האור שהפצת והאהבה שהשארת אחרייך ילוו אותנו לנצח.